1. בפני בקשה למתן רשות להתגונן כנגד התביעה על סכום קצוב ע"ס של 50,000 ש"ח שהוגשה נגד המבקשים בגין חוב של מבקשת 2 למשיבה, תוך שנטען כי המבקש ערב לתשומו ,ולהלן עיקר טענות המבקשים בתצהיר:
א. הייתה התקשרות עסקית בין הצדדים לאורך תקופה ובמסגרתה רכשה המבקשת מוצרי שתייה.
ב. לאחר בירור, גילו המבקשים כי המשיבה עושקת אותם במחירים ונתבקשה לחזור על החשבון שנערך לפי הכרטסת ולנקוב במחירים הנכונים ולא המופרזים שלעתים הגיעו לכפליים.
ג. המבקשים אינם חייבים למשיבה, מאחר והמבקש 1 שילם למשיבה בבית במזומן את כל המגיע לה מהמבקשים, כאשר התשלום בוצע לנציג המשיבה "אשר" שבנוכחותו נקרע השיק לאחר ביצוע התשלום ובמקום שאשר יזרוק את השיק לאשפה הוא הדביק את השיק ותבע את המבקשים על פיו.
2. הצדדים זומנו בפני לשמיעת ההתנגדות ובמהלך הדיון נחקר המצהיר על תצהירו, ולהלן הקטעים הרלוונטיים לענייננו:
א. המצהיר ביקש לתת דוגמה לעושר הנטען על-ידו והוא השיב: "
סכמתי
מחיר
מוצר
איקס
והם
חישבו
את
זה
Y
." (עמ' 1, ש' 22 לפרוטוקול).
ב. המצהיר נשאל מדוע לא ציין על תעודות המשלוח כי קיים הפרש והוא השיב: "
אני
לא
זה
שחתמתי
על
תעודת
המשלוח.
" (עמ' 2, ש' 1-2).
ג. הוא נשאל מהו סכום הזיכוי המגיע למבקשים והוא השיב: "
אני לא יכול להגיד, אני צריך לבדוק את זה בהנהלת חשבונות. אני לא עשיתי חישוב זה עובר לישיבה זו.
" (עמ' 3, ש' 3-5).
ד. המצהיר נשאל אם התמחירים בחודש ספטמבר, החודש שבו הפסיקו המבקשים לעבוד עם המשיבה, היו יקרים, והוא השיב: "
צריך לבדוק בהתאם למחירים שסיכמתי איתו בכתב. לא ידעתי שעלי להביא את זה לדיון.
" (עמ' 3, ש' 9-10).
ה. המצהיר נשאל מדוע הוא שילם, לטענתו, למשיבה, חרף טענותיו בדבר עושק במחירים, והוא השיב: "
כי רציתי להתנתק ממנו סופית.
" (עמ' 3, ש' 18).
ו. המצהיר טען כי הוא זה שקרע את השיק וכך אמר: "
שלמתי לו במזומן 45,000 ש"ח ואני בעצמי קרעתי את השיק.
" (עמ' 3, ש' 24).
ז. לטענת המבקשים, ההוכחה לביצוע התשלום הייתה בהחזרת השיק, ושהשיק שהוגש לביצוע הינו שיק שהודבק (ראה עמ' 3, ש' 26-28).
ח. הוא נשאל מה ההיגיון שהמשיבה תגיש תלונה במשטרה אם היא קיבל את הכסף, וענה "
זה שקר
." (עמ' 3, ש' 31).
3. שני הצדדים סיכמו את טענותיהם וכל צד חזר על גרסתו.
4. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בתצהיר של המבקשים ובדברי המצהיר בפני, הגעתי לכלל מסקנה שבפי המבקשים הגנה לכאורה דחוקה.
הגנה לכאורה מדוע?
המבקשים מעלים טענת פירעון, כאשר טענה זו הינה טענת הגנה לכאורה קלאסית, ויש לאפשר למבקש להוכיחה. הלכה ידועה היא כי די לו למבקש רשות להתגונן כי הוא יצביע על הגנה לכאורה נגד התביעה, כדי שבית המשפט ייעתר לבקשתו. על בית המשפט לברר אם יש בטענותיו של המבקש, אם תוכחנה במשט, כדי לשמש הגנה בפני התביעה (ראה לעניין זה ע"א 594/85,
זהבי נ' מגרית ואח'
, פ"ד מ"ב (1) עמ' 722, 721).
האם על הנתבעים להוכיח טענת הפירעון בשלב הזה ולהצביע על דרכי ההוכחה?
התשובה היא שלילית. בשלב הזה המבקש רשות להתגונן אינו חייב לשכנע את בית המשפט בנכונות טענותיו. כך גם בית המשפט אינו נכנס לשאלת מהימנות דברי המצהיר במקרה זה בעניין התשלום והקריעה הכמעט בו זמניים (ראה לעניין זה: ע"א 1266/91
בק נ' בנק איגוד לישראל ואח', פ"ד מ"ו (4), 196).